<h1>ראב"ן שו"ת סימן ח'</h1>
<h2>דף כב:</h2>
אירע מעשה שנשאר שכר בכוס ונתנוהו בקנקן של יין וחזרו והוריקו לחבית מלאה יין מה שבקנקן, ונשאלתי עליה אם מותרת בשתייה בפסח או לאו. וגם בהיותי בארץ כנען ראיתי כשהיו מבשלין דבש לצורך הפסח והיו מוצאין גרגיר תבואה בתוכו או בכלי שתיקנוהו בתוכו היו שותין אותו לפני הפסח כולו שהיו נוהגין בו איסור כאלו נמצא בתוך הפסח שאוסר בין במינו בין שלא במינו במשהו, וידעתי כי חכמים הראשונים הורו להם כן, והייתי תמיה על הוראתם ואומר והלא חמץ שעבר עליו הפסח שנתערב בין במינו בין שלא במינו מותר דבטל בהיתר וכ"ש כשנתערב קודם איסורו דליבטל דלכשיגיע זמנו הוי כמאן דליתיה. וכשנשאלתי עתה נתתי אל לבי ואמרתי איפשר איתא להא דאסור ולא תנינן לה. ודקית ואשכחית דתנן בתרומות [פ"ה מ"ב] ומייתינן לה (במנחות) [בבכורות כ"ב] סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה חולין טהורין שלא הוכשרו ר' אליעזר אומר תירום ותירקב, פירוש ירים סאה ממנה לתרומה ותרקב כדין תרומה טמאה שאינה ראויה לכלום, שאני אומר היא תרומה סאה שעלתה היא סאה שנפלה, וחכ"א תעלה ותאכל נקודים או קליות או תילוש במי פירות, פי' תיבטל אותה סאה טמאה בחולין טהורין ואין צריך להפרישה אלא משום גזל כהן יתן דמיה לכהן, דמדאמר ר' אליעזר תירום וחכ"א תיעלה, ש"מ דלחכמים א"צ להפרישה אלא אוכלה עם החולין נקודים ביובש כמו יבש היה נקודים [יהושע ט'] או קליות שהיא נמי יובש, או ילושו במי פירות שאין מכשיר, אבל אם יוכשרו במים אע"פ שבטלה תטמא את החולין התרומה, ואמר עולא [בכורות כ"ג] מה טעם יאכל נקודים נימא כי היכי דבטלה מהתרומה והויא תרומה ליאכל חולין לזרים תיבטל נמי מטומאה, גזירה שמא יביא ממקום אחר קב חולין טמא וקב ועוד מחולין הללו שנדמעו וסבר אביטלינהו לחולין טמאין בהאי קב ועוד שהן טהורין וכיון דאיכא משהו טמא בהאי קב ועוד מן התרומה טמא שבטלה בה מצא מין את מינו כלומר מצאה טומאה ראשונה שהוא משהו בתוך הקב ועוד את הקב של חולין טמאין וניעור והוי טמאין רובא אי נמי פלגא ופלגא ולא בטלי, וכיון דבהכי מצי אתו לידי טומאה אמרינן כמאן דאיתא לטומאה דמיא הילכך לא יכשירם במים דאי מכשר להו מטמאה מחמת תרומה טמאה שנתערב בהן דאע"ג דהתרומה בטילה הטומאה לא בטלה לפיכך תאכל נקודים. אלמא הטומאה מתעורר כשתמצא מקום והויא כדאיתא בגוה, הכא נמי גבי האי שכר אע"ג דבטל ביין כשנפל דאפילו אי הוה של איסור דהא מבשא"מ הוא והוי כאילו כולו יין וכשיגיע הפסח מתעורר השכר משום חומרא דחמץ מתוך עירובו ואסור במשהו כאלו נפל בפסח דאוסר במשהו במינו ושלא במינו. ואם תאמר לא גמרינן איסורא מטומאה, איברא גמרינן כדתניא [ע"ז ע"ה] הרי שהיו גיתיו ובתי בדיו טמאין וביקש לעשותן בטהרה וכו' עד וכדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך, אלמא גמרינן איסורא מטומאה. ועוד תנן דאין דיחוי באיסורא, דתנן [מנחות נ"ד:] כזית פיגול נותר וכזית חלב שהניחו בחמה ונתמעטו אין חייבין עליהן משום פיגול נותר וחלב הניחן בגשמים ותפחו חייב עליהם משום פיגול נותר וחלב, אלמא אע"ג דנדחה כשנתמעט כשחזר ותפח חזר לאיסורו וחייב, הכא נמי האי שכר שנתערב שלא בזמן איסורו ובטל כשיגיע זמן איסורו חוזר ואוסר. והא דאמרינן [פסחים ל'] חמץ שלבז"מ בין במינו בין שלב"מ מותר היינו לאחר הפסח וכל זמן שלא יגיע פסח אחר, אבל לפני פסח והגיע הפסח מתעורר. ומכותח הבבלי וחומץ האדומי וכולהו [פסחים מ"ב] ליכא למילף איסור להאי יין דנימא דכי היכי דהני תערובת חמץ נינהו ואסירי הכא נמי האי יין אסור, משום דכל הני יהיב בהו החמץ טעמא אבל האי שכר לא יהיב טעם ביין. ואי קשיא הא דתניא [שם מ"ה] כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה ולא אמרינן שתחזור ותיעור בזמן איסורו, התם שתטח פניה בטיט דבטלה מתורת אוכל אבל הכא לא בטל האי שכר מתורת משקה. ותנן נמי [שביעית פ"ז מ"ז] לענין שביעית חרובין חדשים של שביעית שכבשן ביין ישן של ששית חייב בביעור זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מבשא"מ ומין במינו בכל שהוא שביעית אוסר בכ"ש במינה ושלא במינה בנו"ט, וחרובין של שביעית ויין של ששית כשנתערבו היו שניהם היתר וכשיגיע זמן הביעור אמרי' אם יש ביין בנו"ט החרובין אוסרין את היין וחייב בביעור. ואם שמן של שביעית נתערב בשמן של ששית כל שהוא כשיגיע הביעור חייב לבער כולו כדקתני שביעית אוסרת בכ"ש במינה ואעפ"י שאין השמן של איסור בעין עכשיו ומתעורר ואוסר, הכא נמי גבי שכר ויין ושניהם היתר כשנתערב כשיגיע זמן איסור חמץ מתעורר השכר לאסור היין במשהו כדפסק רבא [פסחים ל'] הלכתא חמץ בין במינו בין שלב"מ במשהו. וכיון דאמרינן כשיבוא זמנו מתעורר ואוסר במשהו, אסור להשהותו עד לאחר הפסח כדאמרי' גבי שביעית דחייב לבער. ולא דמי לקדירות [שם] דמשהינן להו, דהתם ליתיה לחמץ בעין דהא מובלע בקדירה אבל הכא איתיה לשכר אלא דמיערב וכי מטא זימנה מתעורר. ומנא תימרא דשני בין בלוע למעורב, דהא טומאה בלועה אינה מטמאה וטומאה שנתערבה אמרינן לעיל דחוזרת וניעור, וכן כותח הבבלי וחומץ האדומי שהם איסור מעורב אמרינן דעבר עליה אי משהי לה, אבל קדירה שבלוע חמץ בתוכה לא עבר עלה. והא דאמרינן [שם] כי קניס ר"ש היכא דאיתיה בעיניה אבל על תערובות לא קניס, היינו בחמץ שעבר עליו הפסח דעבדיה לאיסוריה ואח"כ נתערב, אבל מעורב לפני הפסח לא שרי ר"ש לשהותו. ואני נותן הודייה לצורי אשר האיר עיניי לפרש ולקיים דברי חכמים הראשונים.
